משער שכם לכיכר פריז
לא שאני לא יודעת, אבל כדי להזכיר לעצמי, שאני חיה בעיר שכמעט 40% מאוכלוסייתה אינם שווים לי בזכויותיהם, אני יהודיה/אזרחית והם פלסטינים/תושבים, הצטרפתי בחול המועד לסיור של "עיר עמים".
הסיור התחיל בשער שכם, בכניסה לרובע המוסלמי, שבו לא עברתי כמה שנים, משם לרובע היהודי ולרובע הנוצרי, יציאה מהעיר העתיקה דרך השער החדש ולבסוף לכיכר פריז, "הקפלן" של ירושלים.
בדרך חברון בירושלים, ליד שכונת המגורים שלי, יש תחבורה ציבורית מצויינת. האוטובוסים מגיעים כמעט לכל רחבי העיר. חלקם קווי אוטובוס יהודיים למערב העיר וחלקם קווים ערביים למזרח העיר.
בקו 234 , הקו לעיר העתיקה, אני נוסעת לעיתים רחוקות. הפעם נסעתי בו כדי להגיע לשער שכם, משם צריך היה להתחיל הסיור.
מטרת הסיור, אם הבנתי נכון, היתה להדגיש את המובן מאליו, לחבר בין מזרח ומערב העיר ולהצביע על הקשר בין המאבק לשחרור חטופים ושמירת הדימוקרטיה, שכיכר פריז היא לו סמל ובין מאבקם של תושבי מזרח ירושלים לשוויון זכויות, כששער שכם הוא הסמל.
שער שכם הוא מקום ההתקהלות של דרי הרובע המוסלמי, שם שותים קפה, שם מעשנים נרגילות, שם עושים בלגאנים ושם לא אחת נעצרים.
בניגוד לשער יפו, (שער היהודים והתיירים) ששם שומרת על המרחב משטרת ירושלים, לא חסידת אומות עולם, על המרחב של שער שכם אחראי משמר הגבול, שלא עושה חשבון אף יותר ממנה.
בדרך לשער שכם, בקו 234, האוטובוס עצר בתחנה של שער יפו, אבל דלת היציאה לא נפתחה.
3 חיילות של משמר הגבול עלו בדלת הנהג ובקשו תעודות. לרגע לא הבנתי, מה רוצים ממני, הוצאתי את הרב-קו, כאילו מדובר בביקורת כרטיסים.
אני הפריבילגית נלחצתי, אני רק יכולה לתאר לעצמי, עד כמה נלחצו הנוסעים הערבים.
השוטרת הציצה ברב קו שבידי ובתעודות של שתי נשים ערביות ועשתה סימן בסדר, עם הגברים הערבים הבסדר התמהמה, ואני הייתי נסערת ונבוכה מדי כדי להרים מבט.
נצמדתי לדלת היציאה, השוטרת שאלה אותי, אם אני רוצה לרדת, ואני השפנה, מיד נענעתי בראשי. לבושתי ירדתי בשער יפו, בתחנה שלא התכוונתי לרדת, במקום בשער שכם.
על הספסל בתחנה כבר ישב ערבי, שכפי הנראה, הורידו אותו מהאוטובוס רגע לפני כן, לידו עמדו שתיים ממשמר הגבול. הוא הביט בי וחייך כאילו התכוון לרצות אותי, להתנצל. נלחצתי. לברוח, זה מה שהיה לי בראש.
למזלי היה לי די זמן להגיע ברגל לשער שכם. תפסתי ספיד. לא קל להתקדם בחול המועד לכיוון הפוך לזה של ההמון הנוהר לשער יפו, כאילו כל ישראל, נשים, גברים, זקנים וטף נדחסו למרגלות החומה לקרוע את ים סוף.
ספיד, לא ספיד, אחרי כמה צעדים נעצרתי, נרגזת.
"הערבים משתלטים על יהודה ושומרון!" צרח קול ברמקול. מיד חזרו לי האוטובוסים של הערבים, שנוסעים להצביע, של ביבי.
"תתרמו, תתרמו. אם אנחנו לא נהיה שם, הערבים יהיו שם", המשיך הקול.
שניים בחולצות לבנות, חג או לא חג, חובשי כיפות עם ציציות משתלשלות, ליד דוכן מאולתר, צרחו לסירוגין, מעבירים את הרמקול מיד ליד, מפה לפה, כמו מנשימים זה את זה.
כעבור 4 שעות, כשחזרתי באותה דרך, שתי התיבות השקופות, שעל דוכן השניים, היו מלאות בשטרות.
הם עדיין צרחו ללא ליאות, שהערבים משתלטים על יהודה ושומרון. אף אחד לא התווכח איתם. אף אחד לא גער, מנע מהם לצרוח.
אני רק מתארת לעצמי מה היה קורה, אילו איזו פלסטיני, תושב מזרח ירושלים, היה פותח דוכן, משנורר כסף וצורח ברמקול, שהיהודים משתלטים על יהודה ושומרון. אני לא בטוחה, שלא היו יורים בו "בשוגג".
לשער שכם נוספו ספסלים ושמשיות, הרחבה נקיה יחסית, גם השירותים הציבוריים כך. לשמחתי, לא היו בלאגנים ואף אחד לא נעצר.
השוק סמוך לכניסה שקק, עלי הגפן בארגזים היו ירוקים וטריים וריחות התבלינים והקפה דגדגו בנחיריים.
משם הלכנו להוספיס האוסטרי.
אחת שהיתה איתנו, סיפרה, שלפני יומיים ליוותה עם חברים תהלוכה נוצרית להגן עליהם מפני היריקות.
בגלל פסח ובגלל המתח באוויר הסמטאות, הוצב מחסום סמוך להוספיס. שום דבר חריג לא ראיתי פה. רק תיבת דואר מימי הבריטים, חצובה בקיר ההוספיס בלטה באדום. תיבת דואר בירושלים היא מראה נדיר, על אחת כמה וכמה מימי הממלכה.
התחנה הבאה היתה ספריית ח'אלידי, ברחוב השלשלת. הספריה סמוכה לשער השלשלת, שמוביל לכותל ולבית הכנסת "אוהל יצחק" שהוא גם בית מדרש וגם ישיבה.
עמותת הצדיקים "עטרת כהנים", בוחשת בבית הכנסת, לפעמים מאחורי הקלעים והבמה, לפעמים בגלוי.
למרות עשרות שנות שהות בירושלים את ספריית חאלידי, לא הכרתי.
בספרייה הפרטית, בבעלות משפחת חאלידי, הספריה פתוחה לציבור, יש ספרים, כתבי יד ומסמכים. רוב הספרים בערבית, כאלפיים במספר, יש שנכתבו לפני אלף שנה. היום רובם עברו דיגיטציה.
את הספרים לא ראינו, אבל על הנסיונות להשתלט על בנין הספרייה סיפר פרופ' חאלידי, אחד מבני המשפחה, שהספרייה בבעלותה.
את הסיבה האמיתית, למה להשתלט עליה, הבנתי אחרי שעלינו לגג הבניין.
כמאתיים מטרים מפרידים בין גג הספריה ובין כיפת הזהב, אף פעם לא ראיתי את כיפת הזהב כל כך מקרוב.
גם בית הכנסת "אוהל יצחק" נראה סמוך כל כך, שאפשר היה לקפוץ מגג הספרייה ישר לחצר בית הכנסת. (לא מומלץ)
עד כה הספרייה שרדה את נסיונות ההשתלטות, אבל כמו לדירות רבות נוספות במזרח העיר, בגלל חוק
נכסי נפקדים תש"'י 1950 על גלגוליו ועיוותיו,
עוד נכונו לה צרות.
בתמונות בסדר יורד: שער שכם; אני על גג ספריית חאלידי, אף פעם לא הייתי קרוב כל כך לכיפת הזהב; אולם בספריית חאלידי ברחוב השלשלת; בית הכנסת "אהל יצחק" בשער השלשלת
תגובות
הוסף רשומת תגובה