סרטי הדוקו שלי
תמיד חשבתי שאני יודעת לצייר רק במילים. עד שלפני חמש שנים אחיינית פתחה קורס קטן של עשיית סרטי דוקו, והזמינה אותי, כי לא היה לה מניין.
נדלקתי!
אנשים מפעילים את דמיוני, אני אוהבת להתבונן בהם, לדמיין עצמי במקומם. מה מניע אותם? הייתי נוהגת כמוהם? באיזשהו שלב הבנתי, שגם יחסים בין בני אדם או מקום פיזי יכולים להיות גיבורים של סרט.
כל הסרטים מתרחשים בירושלים.
בואו לצפות בהם, אולי כמוני תסחפו אתם ועם חייהם.
בשנת 2016 ניסיתי לראשונה לעשות סרט קצר. התוצאה, "חיים בדרך", אשנב לחייו של חיים פקוביץ', מנקה מדרגות. חיים חי אחרת, בדרכו.
קבלתי תיאבון ובאותה שנה העזתי להאריך. אורך הסרט הבא יותר מעשרים דקות. הסרט "חיים SUPER", הוא סיפורה של ענת ברמן, קופאית בסופר, אם חד-הורית וסטודנטית. לא סתם חיים, אלא SUPER חיים.
ב- 2017 עשיתי את "פעם עברה פה הרכבת", סרט על פארק המסילה בירושלים, מקום שהתאהבתי בו. תוך כדי הכנת התחקיר, נכונו לי כמה הפתעות. התרגשתי לגלות, שבשנת 1930, סמוך למסילה, נחתם הסכם השלום הראשון בין יהודים לערבים. גם היום מחבר הפארק בין בית צפאפא לשכונות היהודיות..
אני פריק של סרטים, אבל לא סרטים דוקומנטריים מתוך גישה שלשם האיזון הנפשי - צריך להתנתק לעיתים מהעולם הזה שמסביבנו. עד שאשתי סחבה אותי לפני כמה שנים לפסטיבל סרטים דוקומנטרים בתל אביב.
השבמחקמסתבר שהחיים הדוקומנטריים גם הם לוקחים אותנו לעולמות אחרים (למרות שהם ממש ממש קרובים לעולם שלנו...).
הסרט על חיים עובד הנקיון מוציא - ככה בנון-שלנטיות - דמויות ש"לא מהעולם הזה" שלי ומבהיר לי עוד יותר טוב מהו העולם... שלי.
זו בדיוק המטרה. שמחה שצפית.
מחקשתהיה שנת 2021 שופעת בריאות
כל הסרטים מעולים. איזה יופי
השבמחקתודה רבה, משמח
השבמחקצפיתי בכולם ואהבתי. יש בך אהבה לאנשים שעושה יופי של סרט מכל דמות ומכל מקום. אוהבת להתבונן דרך העיניים שלך.מקווה שתמשיכי ותעשי עוד ועוד סרטים רגישים ונוגעים כאלו.
השבמחקכמה אני שמחה, רונית. תודה רבה לך
מחק