החומרים שלי הם החיים

"במקצוע שלי אני אמנית והחומרים שלי הם החיים עצמם".

אכן, במכשיר אולטרסאונד או mri, דמוי סירה, על גלי הים שטה ומיטלטלת צלמית אשה קטנה וסדוקה מחרס, אולי אלת פריון עתיקה,  בת יותר מאלפיים,  בת דמותה של האמנית או מי שמסמלת אותה. המטפורה שטה.

זו אחת הסצינות  בווידאו ענק, חלק  מהתערוכה של רות פתיר במוזיאון תל אביב, "ארץ אם".

פתיר, אמנית וידאו ומחשב, מתעדת את חייה במשך  שנתיים,  מאז שהתגלתה בגופה מוטציה העלולה לגרום לה לחלות בסרטן השחלות ו/או בסרטן השד.

היא עוברת סדרות של בדיקות כדי לשמור על בריאותה וחייה. במקביל, לא בלב שלם אבל  בציות מוחלט, היא נענית לתכנית לשמר את הביציות שלה. שיהיה, אם וכאשר תרצה להרות. התכנית היא במימון מלא של המדינה המעודדת ילודה. 

והנשים? 

מי הן היו? מי הן עכשיו?

הנשים מאז,  מתקופת צלמיות הפיריון ואלה מהיום, שממתינות בחדרי בתי החולים לשאיבת ביציות, להחדרת ביציות להזרקת הורמונים. מי הן,  אם לא רחם ועוד רחם.

כל חולה, ודאי חולי הסרטן, שאני נמנית על קהלם עשרות שנים, אמונים על הביורוקרטיה הרפואית הטורדנית, המעיקה, האוטומטית, המביכה והחודרנית. 

מי לא מכיר את הפגישות עם הרופאים, האחיות, העובדים הסוציאליים (יבורכו כולם), את השאלות, שעליהן עונים בנימוס, כשכל תא בגופך מתקומם, רוצה לצרוח, להשתולל.

נתקפתי פליאה של הערצה למה שראו עיניי, כשצפיתי בעבודת הווידאו הראשונה בתערוכה. האזנתי לשאלות מדויקות וסטנדרטיות של רופא בובה, יציר אינטליגנציה מלאכותית, שהציץ במחשב. לעיתים, הרים עיניו לעבר הפציינטית מולו, צלמית חרס מימי הבית הראשון, וזו ענתה לו על השאלות  בקצרה, לכאורה מתוך  נונשלנטיות אוטומטית, שאינה חושפת רגשות, אבל גופה, גוף צלמית חרס, נע קלות, רעד.

נוצר מתח גדול בין אוטומטיות השיחה של הדמויות המלאכותיות ובין התנודות הקלות של פסלונית החרס. בזכות התנודות הופכת הצלמית לאנושית, משדרת בו בזמן, כאב, חשש, צחוק, התנשאות של מביני ענין, בלבול וחרדה.

בווידאו האחרון, וידיאו צעדה/מחאה/הפגנה של צלמיות הנשים, כל אחת והשבר שלה, אחת בלי ראש, אחת בלי פנים, גומות, גומחות, נקבים במקום איברים, אחרת רק ראש, רק טורסו, ועוד אחת בלי רגליים, בלי ידיים, ואחת שבורת צוואר, שבורת מפרקת. כמה פגיעות יש בפסלוני הנשים  שנעות פתאום, כמה כח הן אוצרות, איזה פוטנציאל אצור בפגיעות ובשברוריות הנשית, כמה יצירה ויצירתיות, כמה חיוניות. כמה חיים אוצרות בתוכן בעלות הרחם המתות /חיות האלו. בייחוד כשהם מתחילות לנוע. 

 איך מאז ומתמיד מערש ההיסטוריה ועד ימי הבינה המלאכותית, אנחנו שבויות בנשיות וברחם. עד כמה אי אפשר לברוח מהשבי הזה.

ואולי טוב שאי אפשר לברוח ממנו.

אמנם דלתות התערוכה "ארץ אם" נסגרו בפני הקהל בביאנלה בוונציה, אבל התערוכה קמה במלוא עוצמתה במוזיאון תל אביב,  נושמת ומנשימה השראה. 

חוויה מרטיטה  לראות אותה. שמחתי לקרוא, שהמיצג כולו, כפי שהופיע בבייאנלה. נרכש על ידי המוזיאון היהודי בניו יורק.

אם תבקרו בתערוכה "ארץ אם" כדאי לבקר בעוד  2 תערוכות סמוכות של חנאן אבו חוסיין ומרייה סלאח מחאמיד, שתיהן הפגנה מפוארת של  כח נשי.