אנטולי קפלן, כישוף
אנטולי קפלן, מי ראה, מי שמע. עד לפני כשבוע גם אני לא.
במערב, מתי מעט ידעו עליו, בברית המועצות מסתבר, ודאי בקרב היהודים, אבל לא רק, קפלן היה אמן ידוע ונחשב, מומחיותו בליטוגרפיה, הנושא העיקרי,חיי היהודים, בעיקר בעיירות.
אני מתבוננת בליטוגרפיות התולות על הקיר, מה זה, כל ציור כמו נתון במסגרת של עיטורים, שמאלץ, קיטש יהודי, יידישקייט בגרוש, באינסטיקט הראשון מתחשק לי מיד לברוח.
אבל התמונות האלה, שלרגע ניסו להבריח אותי, לא מוותרות, מפתות, מושכות את העין ואת הלב שוב ושוב, דורשות התבוננות, פיענוח, תשומת לב.
בשביל מה הוא היה צריך את המסגרת המגוחכת הזאת, אני שואלת את עצמי ונשאבת לפער התמים בין הציור ובין המסגרת המצויירת המעטרת אותו, פער בין התימה המרכזית ובין העיטורים החוזרים על עצמם סביב, פער בצורות ובצבעים. לא, לא תמים. אירוניה, קופץ לי לראש קרש ההצלה, כן אירוניה, אז מה אירוניה, צורות חוזרות, כמו בשטיח פרסי, כמו במנדלה, כדור ארגעה מסיח את הדעת, מרדים, שולח את המבט פנימה, וכך הלאה והלאה.
אני חוזרת ומתבוננת, מתקרבת ומתרחקת, קוראת את ההסברים. "החייט המכושף" הוא שמה של הסדרה. איזה עצב אפור שורה על הנוף, כשהחייט יוצא לדרך, ואיזו שמחה ירוקה/זהובה במסגרת מסביב. (ראו את התמונה למעלה).
מה זה אומר, בעצם, אני לא מצליחה לפענח. עצב ושמחה יחד, זה מושך לפה וזה לשם, קורעים את הלב, כמו בחיים, אי אפשר להפריד. אי אפשר למלל את הפלא הזה, צריך לשתוק מולו, להרגיש ולא לבלבל את המח. הרי אי אפשר למלל "כישוף".
ויש עוד כאלה. אמרתי סדרה, סדרה של כישוף. ואחריו עוד כישופים. סדרה צבעונית להפליא בשם "חד גדיא" וסדרה עצובה/אפורה של הדפסי אבן על "טוביה החולב" ועוד.
ועדיין לא דברתי על הטכניקה, שליטה מעוררת התפעלות במלאכת הליטוגרפיה.
אנטולי קפלן נולד ומת בברית המועצות, 1920-1980, חייו היו ראי לתקופה המטלטלת בחיי ברית המועצות ואירופה. הוא נולד לאחר המהפכה הקומוניסטית, אבל הספיק עדיין לחוות את השטייטעל, שגסס בימיו וזוהר ביצירתו, בעוצמה, שלא נופלת מזו שביצירת שאגאל, אם לא למעלה מזה. אבל מי בכלל יכול ורשאי להשוות.
האובדן והסבל במלחמת העולם השנייה, גם הם תופסים מקום בסדרת עבודות המתעדות את המצור על לנינגראד, או סדרה אחרת המתארת את המתח בחיי היום יום של היהודים, שיהדותם יורדת למחתרת, את הפער וההתנגשות בין הדרישות לאזרח הסובייטי ובין היהדות שמוסתרת יותר ויותר. למשל, עבודה שנקראת "בבית", אם קושרת לצוואר ילדה מטפחת אדומה של הקומסומול, וסמוך לחלון מוגף, גבר מתפלל עטוף טלית.
לפי ההסברים בתערוכה, השלטון הסובייטי רצה ביקרם של שני אמנים יהודיים, והאדיר את פועלם, שלום עליכם הסופר ואנטולי קפלן הצייר הליטוגרף. לא הייתי חותמת על הקביעה הזו, הגחמות של השלטון הקומוניסטי היו פתלתלות ומוטרפות בהרבה.
בקיצור, תערוכה קטנה ומטריפה של אמן ראוי ומרתק.
תלכו, תיסעו, תרוצו לבית אבי חי בירושלים, כל עוד התערוכה מוצגת.
הפתעה, צלחת מצויירתתזמורת חתונה, סטפניו
יגון, טוביה החולב
מגורשים, טוביה החולב
חתונת הזהב
שיר השירים
עץ עומד על הדרך, שירי עם יהודיים
ובא האדם ורתם את השור, חד גדיא, הכותרת מתאימה לרקע ההיסטורי, שבו קפלן יצר
ואתה תורא ושתא למיא, חד גדיא
flyleaf חד גדיא
העיירה קוזודוייבקה, עיירת העז, החייט המכושף
העיירה זלוטייבקה, המוזהבת, בלילה, החייט המכושף
בעל הפונק, החייט המכושף. מעניין שדיוקן בעל הפונדק מצוייר כבבואה בראי, בעצם דמות פייקית. למרות הבעלבתיות שלו, הוא כלוא בשתי מסגרות, כבבואה בראי וזו כלואה ביו פמוטי השבת. אמנם הדמות מוקטנת אבל התפאורה, הסמלים החברתיים, מעניקים לה עוצמה. אירוניה? אולי. יש לזכור את ההקשר הרחב, את ברית המועצות, שבה יצר קפלן
הפונדק, החייט המכושף
כרגיל כתוב מעולה וא תלא מפסיקה להפתיע ברוחב האופקים וההשכלה שיש לך ואת ממשיכה לרכוש כל הזמן ותוך כך גם להעשיר את הקוראים.
השבמחקתודה רבה, מאד משמח אותי
מחק