Carrot Cake

"Carrot Cake" , היתה צריכה לאפות את העוגה. נדמה לה, שקראה על עוגת גזר בירחון נשים או בדף לבית ב- "ידיעות אחרונות".
Carrot Cake , היא קראה לעוגה.

מה פתאום באנגלית. מה כבר יכול לצאת מגזר. מיד חשבה על מתכונים כמו ריבת חצילים או קליפות כבושות של אבטיח. אילולא נתנה לה אירנה לטעום מן העוגה, לא היתה מאמינה, שעוגת גזר יכולה להיות אכילה, טעימה אפילו.

 

Carrot Cake (מתכון של אירנה), קראה יודית את הפתק הדהוי, בלי שידעה איך התגלגל אליה לתיק הנסיעות, וחוזר איתה עכשיו בטיסת אל-על 749 מניו- יורק לתל-אביב.

 

"המצרכים," הכתיבה לה אירנה, "400 גרם נסורת גזר, מה שנשאר אחרי שסוחטים מיץ גזר," הסבירה. "350  גרם שבולת שועל טחונה, 300 גרם סוכר חום, חצי כוס שמן, חופן צימוקים, חופן אגוזי פקאן או שקדים, קנמון וזנגוויל. לערבב את כל החומרים. הסדר אינו משנה ובלבד ששבולת השועל תהיה אחרונה. להכניס את החומרים לתבנית ולאפות 40 דקות בחום בינוני גבוה." סיימה יודית לרשום את המתכון, חשבה שהוא פשוט ובקשה מאירנה שתפרוס לה עוד פרוסה קטנטונת.

 

אירנה אפתה את העוגה בלילה. היא התקשתה לישון. בטנה התפוחה כבר הפריעה. גם בגלל החום לא ישנה. כיוון שהתעורר חשקה למשהו מתוק ורצתה לנצל את שעות השינה האבודות, אפתה את העוגה והתחילה לזלול ממנה עד שנזכרה בכולסטרול של יודית וממש בכוח עצרה את תיאבונה המתפרע – גרגרן גדול תופח בקרבה –  והתאפקה לא לחסל את העוגה בו במקום ולהשאיר ליודית פרוסות אחדות.

 

"זאת עוגה בלי ביצים ובלי מרגרינה. ממש בשבילך." אמרה למחרת, פניה המנומשים סמוקים, ראי ליקום, כמו ספגו את החמסין שבחוץ, ובטנה עומדת להתפקע, כאילו סיים העובר את ההכנות ובכל רגע יגיח ויבכה את בכיו הראשון.

"מתי?" שאלה.

 

בעוד חודשיים. אבל היא מרגישה כאילו היתה צריכה ללדת אתמול, לא הבינה לאן עוד הבטן יכולה לתפוח, "נו, אבל לא נורא, הרבה שנים חיכיתי לרגע הזה," אמרה, "אחרת לא הייתי מתחתנת שנית," הוסיפה פתאום.

 

הן הכירו כארבע שנים ולא החליפו ביניהן יותר מכמה מלות שגרה, משפטים סתמיים כמו הקצף על פני המרק, אין זה משנה, אם נאמרו ואם לא, מלים נוצות, משנתעופפו  נשכחו מיד, כמו לא נאמרו.

 

גם אירנה היתה צורפת. מידי פעם, בקיץ, היתה מגיעה לסדנה ללא הודעה מוקדמת. פניה לוהטות, במקרה עברה, תשתה כוס מים. יודית, שהרהרה בה, עכשיו, בזמן הטיסה, היתה מרימה את ראשה מפיסות המתכת, מביטה בה בחטף, בעיניה חוסר הסבלנות של מי שהפריעו אותו מעבודתו. בדרך כלל, שיערה הג'ינג'י  של אירנה היה אסוף על עורפה. גם כשהתירה את הפקעת, היתה מגבילה את השיער ומהדקת אותו בקשת, שלא יתפרע.

 

המטוס רעד באוויר. יודית חשה בבחילה, שזחלה מבטנה אל פיה. למה לא אפתה את העוגה.

 

למרות החום מזגה יודית תה לשתיהן. היתה קצת מופתעת, אולי אף נרגשת מתשומת הלב. אפילו הצטערה, שלא הקשיבה לה קודם. היתה בטוחה, שאירנה חפשה את קרבתה, והיא לא קראה את הרמזים.

מה גרם להן לשוחח בגילוי לב.

החום, הלאות של חודשי ההריון האחרונים ואולי העובר שתפח בבטנה ומשך את גופה מטה, ועצר את הזמן מלכת והיתה שהות.

 

 Carrot Cake - יפה מצדה שזכרה את הכולסטרול שלה. ומחלתה של אירנה. איך היא קראה לה. הרופאים אסרו עליה לאכול קמח. כמעט שבקה חיים עד שגילו את מחלתה. מאז נולדה מחדש. יודית ספרה על הכולסטרול הגבוה שלה. מאז מות אמה בסרטן, וגם קודם, פחדה שתמות מסרטן. והנה בא הכולסטרול ושיבש עליה את תכניות מותה. מין אשה גבר. לא זו בלבד שאינה רוצה להינשא עוד, אלא שאין לגברים שליטה עליה. פעמיים היתה נשואה, והתייסרה הרבה עד שגילתה מה שגלתה. מאז הם עטים עליה, הגברים, כאילו לא הבינו. לא שאין היא נהנית עוד מן האהבהבים, אדרבה, משהשתחררה מהאהבה, היא נהנית מהם שבעתיים. גם הכולסטרול סימן לגבריותה. חולי של גברים. הנשים מרפדות את הירכיים והגברים מגדלים כרס. ואצלה, להיפך.

 

"תסתכלי איפה אני משמינה," הצביעה על כריסה, שתיהן צחקו.

"רק קצת אני מתירה את הרסן, וכבר קילו, והכל לכרס."

"שטויות, לא רואים," אמרה אירנה, " מה תגידי על שלי."

"מה את משווה," אמרה יודית והצטערה על השיחה. מטומטמת. בגללה בטלה עצמה מהעבודה. ואיך היא מתלבשת. תמיד בבגדים שיצאו מהאופנה. מילא הבגדים, אבל הנעליים על מין פלטפורמה משנות השבעים. אילולא המבטא הרוסי, הנעליים היו מסגירות. עולה חדשה - לנצח.

 

יודית התקשתה לקבוע מתי פגשה בה לראשונה. כשתחשוב על כך בעוד חודש, אולי בעוד חודשיים, יידמה לה, שאירנה היתה מאז ומתמיד, נוגעת ואינה נוגעת. בועה, צל, רוח-רפאים, כמו מרבית האנשים הממלאים בחיי זולתם תפקידי ניצבים. לפעמים יד המקרה מצליבה את דרכיהם, מבלבלת את היוצרות, והאלמוני של אתמול נהיה קרוב. אבל אז הוא מפליג למרחקים, לארצות נידחות, או מת פתאום ורק זכרו מנצנץ מתוך שגרת הימים, ובלילות – מעורר געגועים.

 

מתי פגשה בה לראשונה. מאז שהגיעה מרוסיה, מלטביה, היתה אירנה מתקנת – לא הסתדרה עם המוסדות. לא ידעה להבקיע דרך מבעד למחסום התשובות הנחרצות של הפקידים. היתה הולכת אליהם ושבה כלעומת שבאה, ועל פניה נוסף כל פעם עוד נמש של עלבון.

 

כיוון שפוטרה מהעבודה, ונזקקה לדמי אבטלה, חסרו לה מספר ימי עבודה כדי שתהיה זכאית. יודית נתנה לה את האשור המיוחל. אחר-כך יודית היתה הולכת לפעמים אצל אירנה, שתחרות לה שמות או מלות הקדשה על פיסות מתכת. ידה של אירנה היתה יציבה וכתבה בשטיכל יפה יותר משכתבה היא בעט.

 

העוגה הייתה מתוקה, אבל לא מתוקה מדי. אילולא ידעה שעוגת גזר היא, לא היתה מנחשת. מיד רשמה את המתכון על פיסה כתומה של נייר טיוטא והכניסה אותו לתיק.

כשחזרה מניו יורק ורוקנה את תיק הנסיעות, תלתה את הפתק על המקרר, הידקה באבן-אכף, עם רשימות ומתכונים, והתכוונה בקרוב, ממש בקרוב לפנק עצמה בעוגת גזר.

 

כבר היתה צריכה ללדת, נזכרה. כשם שנזכרה, כך שכחה.

 

כשניגשה למקרר, שוב נזכרה ותהתה, אם אירנה ילדה כבר. וכך בימים הבאים, עד ששאלה את אחותה.

 

"לא רציתי לספר לך, כשחזרת," ענתה, " סיבוך בלתי צפוי, מתה בלידה. התינוק ניצל, לא בטוח שיאריך ימים. בעלה תבע את משגב לדך."

 

Carrot Cake, נישנו המלים במוחה כל היום.

כשחזרה הביתה, הסירה את הפתק הכתום מדלת המקרר. "Carrot Cake ".
(מתכון של אירנה), 400 גרם נסורת גזר, מה שנשאר אחרי שסוחטים גזר, 350 גרם שבולת שועל טחונה, 300 גרם סוכר חום, חצי כוס שמן...", קראה, אחר כך קיפלה את הפתק ולאט קרעה אותו לפיסות קטנות.

 

כתבה: באבא יאגה, צילם: שמואל פרנדזל

(C) כל הזכויות שמורות לבאבא יאגה